בשנת 1967 למניינם פרצה בארץ מלחמת ששת הימים, בה עשה הקב"ה ניסים רבים ועצומים לעם ישראל, ולמרות שכל צבאות ערב חברו יחד להשמיד ולהרוג את כל היהודים, המלחמה הסתיימה בניצחון היהודים ושחרור שטחים רבים מירדן, מצרים וסוריה. בכל המפות של הצבא לפני מלחמת ששת הימים, סומן קו הגבול של המדינה בצבע ירוק. קו הגבול לאחר המלחמה התקדם רבות על המפה ושורטט במקום חדש. מאז נתפס הכינוי של כל השטחים הכבושים "מעבר לקו הירוק" {ישנה אגדה שמספרת שבסיום מלחמת העצמאות עם קום המדינה, בהסכמי שביתת הנשק סומן קו הגבול בלורד ירוק, וזו הסיבה שהשטחים שאחרי ומכונים כך}.

לאחר סימון הגבול מחדש, הממשלה דאז לא הכריזה עליהם כעל חלק ממדינת ישראל, אלא השאירה אותם כשטח כבוש והכריזה עליהם כעל קרקעות תפוסות, כשהשלטון בקרקעות אלו הוא צבאי, דהיינו שהריבון בשטח הוא הצבא בהתוויית המדיניות של משרד הביטחון. בשטחים כאלו, ע"פ החוק הבינלאומי, חלים חוקים שונים מאלו שבבעלות מדינה ריבונית.

באותו זמן הוחלט בממשלה משיקולים אסטרטגיים צבאיים, ועל מנת להרחיק את האויב מהעורף, שנכון להקים יישובים אזרחיים בשטחים אלו. בתקופה הראשונה אושרה הקמת יישובים רק על בסיסי צבא נטושים שאוכלסו באזרחים, בסיסים אלו כונו "מאחזים", והם הוגדרו כ"אדמות מדינה לצורכי התיישבות" [ כיום הכינוי "מאחז" משמש בעיקר לתפיסה בלתי חוקית של קרקעות שאינן מוגדרות כאדמות מדינה].

בכדי לנהל את ההתיישבות, הקים משרד הביטחון גוף בשם "המִנהל האזרחי", שהוא בעצם גוף צבאי שאחראי לנהל את השלטון הצבאי וההתיישבות האזרחית באזור. התושבים ביישובים ובמאחזים השתתפו בנטל השמירה על הקרקעות, ומנעו תקריות ופיגועים רבים בארץ.

במקביל, בשנת 1974 , הוקמה תנועה נוספת בשם "גוש אמונים", בראשות ר' חנן פורת ז"ל שפעלה על מנת להרחיב את ההתיישבות ולחזק את המאחזים. לאחר עליית הימין לשלטון בשנת 1977 למניינם, אושרה בניית יישובים חדשים בשטחים גם מחוץ לבסיסים  צבאיים, בכל השטח שבין הים התיכון ועד לגדתו המערבית של הירדן [זאת למרות שמסיבה לא ברורה לא החליטו בממשלה לספח שטחים אלו ולהכריז עליהם כאדמות מדינה, אלא להשאיר אותם כ"אדמות מדינה לצורכי התיישבות"].

מתוך מטרה ליישב את כל השטחים הללו, "החטיבה להתיישבות שע"י ההסתדרות הציונית" קיבלה את תפקיד "המיישבת" [בתחילה החטיבה הייתה מתוקצבת מתקציבי ההסתדרות הציונית שמבוססים בעיקר על תרומות של יהודים בארץ ובחו"ל, ובמידה מועטת ע"י משרד האוצר. בעקבות סירוב של שר האוצר יאיר לפיד בשנת 2014 לתקצב את ההסתדרות הציונית, כל עוד לא יוגדרו תקציבי החטיבה להתיישבות, הוקפאה פעילות החטיבה.

רק בשנת 2017 חזרה החטיבה לתפקד, הפעם תחת משרד החקלאות.

בשנת 1978 הוכנה "תוכנית אב להתיישבות ביהודה ושומרון". הכנת התוכנית בוצעה על ידי צוות ממזכירות גוש אמונים. התוכנית היוותה למעשה בסיס וקו מנחה לכל ממשלות ישראל, בכל הנוגע למדיניות ההתיישבות ביו"ש.

היישוב מעלה עמוס הוקם היכן שהוא כיום, בין היתר בכדי לעצור את הרצף היישובי בין בית לחם ושכנותיה [ראשיידה] לבין חברון ושכנותיה [סעיר]. בשלבי התכנון הראשוניים ניתן לו השם "תקוע ב" [תקוע א' הוא יישוב שהוקם בשנת 1987 על בסיס צבאי ישן שהיה מתחת להרודיון, ועם השנים התפתח למה שאנחנו מכירים היום]. בהסכם שנחתם מול החטיבה להתיישבות, ישוב הקבע היה אמור לקום במקום שבו נמצא איבי הנחל כיום, מסיבות שונות התכניות השתנו ואנו היום כאן.

ההסכם עם החטיבה לגבי כמות הקרקעות שמיועדות לכל ישוב
ומיקומן, מכונה "הסכם משבצת". הקו הכחול שלנו רחוק מאד מגדר היישוב… ע"פ תכנית
האב לבינוי שאושרה זה לא מכבר ע"י משרד השיכון, יש ליישוב פוטנציאל גידלה עם
עתודות בניה רבות) על כך
נרחיב בכתבות נוספות.